השאלה היא האם זו זכות טבעית הקיימת לבעל זכויות היוצרים, אשר המשפט מצהיר עליה, או שמא המשפט יוצר את הזכות? במידה ומדובר בזכות טבעית הרי שלבעל זכות קנין יש חופש לעשות ברכושו ככל העולה על דעתו, ויש להצדיק הגבלות על כך באינטרסים גוברים של טובת הכלל. טובת הכלל (ציר המדע והחברה) הנה לשחרר את הקוד אך האם בהיקף/עוצמה המצדיקים פגיעה בזכות הקנין?
לעומת זאת, אם מדובר בזכות אותה יצר המשפט, הרי שהיקפה צר בהרבה ואין לו לבעל זכויות היוצרים אלא את שהעניק לו המשפט; וכלל לא ברור שהמשפט העניק את הזכות להסתיר את קוד המקור; ומשהסתיר את קוד המקור הרי שהוא מוותר על ההגנות אשר המשפט יכול להציע לו.
שאלה זו נדונה בהקשר של תניות חוזיות והיכולת שלהן להרחיב את הגנת זכויות היוצרים אל מעבר לתחולת החוק. על פי מודל חופש החוזים, מטרת דיני זכויות היוצרים היא לפעול בכשל שוק וליתן ליוצרים אפשרות ליהנות מפירות השקעתם .
על כן, אם יש כשל שוק במסגרת דיני זכויות היוצרים יש לאפשר לשוק לתקן זאת באמצעות חוזים. עדנה למודל זה יש גם בבסיס ההשקפה בחוק זכויות היוצרים הדיגיטלי (DMCA) הקובע כעבירה פלילית כל עקיפה של אמצעי הגנה דיגיטליים ואוסר אפילו על פיתוחם.
על פי מודל זה, כמעט ואין משמעות לשאלה אם הסתרת הקוד נוגדת את דיני זכויות היוצרים כי הרי ממילא ניתן להסדיר בחוזה ובהגנות דיגיטליות את זכויות מפתח התוכנה, ולאכוף זכויות אלו באמצעות דיני החוזים ולא באמצעות דיני זכויות היוצרים. ואכן, ישנן השקפות לפיהן אין צורך היום בדיני זכויות היוצרים וכי ניתן להסדיר את מערכות היחסים בין בעל זכות היוצרים למשתמש באמצעות דינים אחרים, בעיקר דיני החוזים.