חוק זכויות יוצרים

חוק זכויות יוצרים הינו “עתיק”: זכויות יוצרים הוגנו על פי חוק זכויות יוצרים – 1911 ולאור השינויים הרבים בעולם, בעיקר הטכנולוגי, תוקן החוק בשנת 2006.
זכויות יוצרים מוגנים על פי חוק זכויות יוצרים – 1911 המקנה הגנה רבתי על יצירה, המוגדרת ככזו.

על פי פסיקה ענפה זכות יוצרים אינה חלה על רעיון, אלא על אופן הביטוי שלו או ה”לבוש” שלו , אולם כפי שנאמר בספרות, “צירוף וחיבור רעיונות אחדים בעלילה יכולים להוות יצירה, בתנאי שמצאו ביטוי כל שהוא בחומר המוחשי”.

בספרות האנגלית טוענים מחברים רבים, בהסתמכם על פסקי-דין, שזכות יוצרים של מחבר יצירה אומנותית יכולה להיפגע גם אם אף מלה לא הועתקה מחיבורו, כגון אם מצבים או מקרים המופיעים בסיפור הוצגו במחזה או בסרט. על-כן אין לדחות מיניה וביה את הטענה, שלשם בדיקה אם הזכות בתמליל נפגעה, רשאי היה בית המשפט להיזקק לא רק להשוואת התמלילים, אלא למרכיבים נוספים של שתי ההצגות.

1.1 התאמת הפקודה משנת 1999
בשנת 1999 תוקנה פקודת זכות יוצרים על-ידי תיקון סעיף 2א לפקודה (חוק לתיקון דיני הקניין הרוחני) התאמה להוראות הסכם הטריפס. תיקון זה קבע בעיקרון כי “לעניין זכות יוצרים” תוכנת מחשב – בין שהיא תכנית מקור ובין שהיא קוד יעד וזה למעשה היה החידוש העיקרי שלו של התיקון. בכך הולך התיקון אחר סעיף 15 להסכמי טריפס המעניק הגנה לקוד המקור ולקוד היעד.

תיקון נוסף- השכרה לצורכי מסחר של תוכנה של מחשב היא זכות יוצרים כמשמעותה בחוק זכות יוצרים למעט תוכנה של מחשב כשהיא חלק מחפץ אחר שהוא המושכר העיקרי
עם זאת התיקון סייג את עצמו:
“על אף האמור בסעיף 1 לחוק זכות יוצרים, לא תהא קיימת זכות יוצרים בכל אחד מאלה: רעיון תהליך ושיטת ביצוע, מושג מתמטי, עובדה או נתון, כשהם בלבדם, חדשות היום ואולם על דרך הביטוי שלהם תהא קיימת זכות יוצרים ”

תיקון שלישי הוא בנושא עיכוב ההפרה. נקבע בתיקון, בהתאם להוראות TRIPS כי בעל זכות היוצרים ביצירה, שזכותו הופרה או שקיים חשש סביר שתופר רשאי למסור הודעה בכתב למנהל המכס, שהוא בעל זכות היוצרים ביצירה, ולבקש ממנו לעכב את שחרור הטובין שלטענתו הם העתקות מפרות של היצירה, ולנהוג בהם כטובין שייבואם אסור על פי פקודת המכס.

1.2 התיקונים על פי אמת רומא
בתיקון לחוק משנת 2002 לאור אישרור אמנת רומא שנחתמה ב- 1961 הוכנסו התיקונים הבאים על רשימות קול, כדי להתאים את החוק לאמנה:
“כל שידור של יצירה של אחר אסורה אם מתקיימים בו שני אלה:
(1) מרכז עסקיו של ארגון השידור הוא במדינה חברה;
(2) השידור נעשה ממיתקן שידור הממוקם במדינה חברה”;

1.3 הצעת חוק זכות יוצרים (העתקה פרטית), התשס”ה-2004,
בשנת 2004 הוכן תזכיר חוק זכויות יוצרים לגבי העתקה פרטית.
על פי הצעת התיקון, השמעת יצירה שמאוחסנת בקובץ הכוללת הצגתה על גבי צג המחשב או מכשיר טלוויזיה כאשר מקור היצירה הוא דיגיטאלי הינה אסורה. הכוונה היא, שגם בתי קפה אינטרנט יצטרכו לקבל רישיון להקרנה או השמעה דיגיטאלית כמו כל השמעה או הקרנה רגילה.

כיוון שלא תמיד הצגת יצירה שמאוחסנת באופן דיגיטאלי כוללת גם העלאה או הורדה של יצירה, הרי התייחסות מפורשת למקרה כזה אינה מותירה ספק באשר למצב ביניים זה שבו מקרינים סרט ישירות מתוך קובץ שמאוחסן באינטרנט ללא שמירתו, קרי – ללא העתקה. עד כה לא הייתה כלל התייחסות להשמעה או הקרנה בפומבי מתוך עותק פיראטי.

ההתייחסות בחקיקה ובפסיקה לא הבחינה בין עותק חוקי לעותק פיראטי. מוצע, כי בכל הקשור לקבצים דיגיטאליים, וככל שהעותקים הפיראטים עולים על העותקים החוקיים, הגיע הזמן להבדיל בין שני סוגי העותקים. הוצע כי יותר להעתיק לשימוש פרטי, או להקרין לשימוש פומבי, רק עותק חוקי.

בכך המחוקק מתאים את עצמו ל Article 38של אמנת ברן ולתיקון שלו שהתקבל בשטוקהולם ביוני 2002. על פי אמנת ברן יש לעשות הבדל ברור בין השמעה/הקרנה בפומבי מתוך עותק חוקי לבין ביצוע אותה פעולה מתוך עותק פיראטי. הורדה של קובץ מהאינטרנט או הקרנה ישירה של קובץ כזה ללא הרשאה פירושו, הקרנה מתוך קובץ פיראטי.

1.4 יבוא יצירות לא באמצעות בעליו
על פי הצעת החוק יאפשר, בדרך כלל, “יבוא מקביל” של עותקים חוקיים של יצירות לישראל, שלא באמצעות בעל זכות היוצרים או נציגיו בישראל- ובכך למעשה יש הבדל מהותי מהסכמי טריפס.

בהקשר זה, הביטוי “בעל זכות היוצרים”, מכוון לכך שהסיפה האמורה תחול רק בתנאי שבמדינה האחרת אמנם קיימת ועומדת בתקפה זכות יוצרים ביצירה. מובן כי זכות זו עשויה להיקרא בשמות שונים במדינות שונות, ולכן המבחן הוא מהותי – כל זכות משפטית, יהא שמה אשר יהא, אשר מעניקה לבעליה שליטה בעשיית עותקים של היצירה.

1.5 חוק זכויות יוצרים – 2007
בישראל הוכן תזכיר חוק זכויות יוצרים -2003 שהוגש ב- 2005 אשר מטרתו לאגד את כל התיקונים ולהחליף את הפקודה. החוק נכנס לתוקף ב- 2007.
מגמתם הרצויה של מנסחי החוק היא ליצור איזון הולם בין זכויות היוצרים לבין האינטרס הציבורי וזכותו של הציבור להשתמש ביצירה ולקבל מידע.

בחוק בולט ניסיון לתת ביטוי של ממש לאינטרסים של המשתמשים ביצירות ולעיתים אף להעדיף את זכויות המשתמשים על זכויותיהם של היוצרים, וזאת בניגוד להסכמי WIPO ולהסכמי TRIPS.

המגמה הבינלאומית בשלב זה, לנוכח עוצמתם הפוליטית הגדולה של חברות המידע, תקשורת והבידור הגדולות היא לחזק דווקא את היוצרים ואת הבעלים השונים של זכויות היוצרים. התהליך העולמי, המונע על ידי תאגידי הבידור האמריקאים הגדולים חותר לחיזוק ההגנה על יצירות ומנהל מאבק ללא פשרות בטכנולוגיה החדשה המאפשרת להעתיק יצירות בקלות רבה, לשכפלן ולהשתמש בהן ללא הסכמה של הבעלים וללא תשלום כספי .

מנסחי החוק הילכו על חבל דק בין המדיניות הרצויה לטעמם וגם הראויה של הרחבת השימושים המותרים ביצירות והרחבת ההגנה על המשתמשים לבין האמנות והדין הבין לאומי המחייב גם את ישראל, העומדים בסתירה למדיניות זו. התוצאה היא שנוצר פער בין דני זכויות היוצרים המוצעים בתזכיר לבין הדינים במקומות אחרים בעולם המערבי ובמיוחד במשפט האנגלו סקסי.

בין היתר ניתן לאתר את המגמה בפרק הרביעי של החוק היוצר שלושה רישיונות כפיה הגורעים מזכויותיהם של בעלי זכויות היוצרים, דבר שלא מוזכר בהסכמי TRIPS או באמנת ברן.

לדעת קרניאל מנסחי החוק היו מודעים היטב למנסחי לאמנות ולהסכמים שישראל חתומה עליהן ולכן אימוץ החוק אינו צפוי להוביל את המדינה להפרת ההסכם. עם זאת ניתן לצפות לביקורת ואולי אף ללחצים מצד מדינות או גורמים בין לאומיים שעלולים לראות בחשש את מגמת החוק להרחיב את השימושים המוצרים ביצירות.

עם זאת לדעת קרניאל יש לבחון האם ישראל יכולה ומסוגלת כמדינה קטנה אחרת, לנהל מדיניות נפרדת ביחס לקניין רוחני בכלל וביחס לזכויות יוצרים בפרט אשר שונה מהמדיניות בעולם ובין הדין הבינלאומיים המתגבש באמנות בין לאומיות או שמא עליו להיצמד למגמות העולמיות, לטוב ולרע, כדי להמשיך להיות חלק בלתי נפרד מהעולם הגלובלי בתחום חיובי זה לעתידה של המדינה.

כיום יש שתי גישות לזכויות יוצרים: גישה המרחיבה את הזכות לשימוש הוגן (פרטי) בתוכנות ובקבצים, אותה מוביל החוק הישראלי וגישה הפוכה, אשר התומכים בה מתמעטים והולכים והיא הגישה הקניינית הרואה ביצירה זכות קניינית. אמנת WIPO, הדירקטיבה אירופה התומכת באמנת ברן ו DMCA האמריקאי הולכים כולם בכיוונה של הגישה שנייה התומכת בבעלי זכויות היוצרים ומטילים איזור על עקיפה של אמצעים טכנולוגיים המגנים על היצירות השונות ומסדירים את השימוש בהם.

כיום קיימת גישה נוספת, הסדרתית כלכלית בעיקר, הנסמכת על העובדה שהטלטלה שדיני זכויות יוצרים עוברים מקורה בכך שרשת האינטרנט וההתפתחות הטכנולוגיות צמחו למעשה מכיוון המשתמשים ולא בצורה מסודרת ומכוונת. מצדדי גישה זו מתכוונים לשידורי הרדיו והטלוויזיה הדיגיטליים ההולכים ותופסים מקום רחב יותר בתקשורת העולמית , וכן לתקשורת האינטרנט הסלולארית.

גישה זו צופה כי למרות הכאוס הקיים ברשת אינטרנט המוכרת כיום יצליחו אט אט בעלי הכוח לשלוט בגישה ליצירה. בסופו של דבר, טוענים אנשי גישה זו, יתכנסו זכויות היוצרים בחזרה אל העולם המוכר והישן ששרר לפני המהפכה הדיגיטלית.

לפי קרניאל, החוק החדש בישראל נמנע מללכת בנתיב האמריקאי אשר אוסר באופן גורף על עקיפה של הגנה טכנולוגית, מגביל את זכות הגישה ליצירות ופוגע בחופש המידע פגיעה אנושה. אולם החוק אינו הולך כל הדרך ואינה מנסה להתמודד עם השאלות הקשות שהעידן הדיגיטלי מעורר.

בראש ובראשונה לא ניתן בו מענה לשאלה המרכזית שהעסיקה את מנסחי אמנת WIPO והיא האם הותר כיום להחליף קבצים כלומר להוריד ולהעתיק אל המחשב הפרטי קבצים של יצירות מוגנות הנמצאות אצל משתמשים אחרים.