בית-המשפט הכיר בדמות המצוירת כמושא עצמאי לזכויות-יוצרים, ונקבע, כי אין צורך שהביקורת תבטא תיעוב או שלילה של היצירה המוגנת:
“בקורת אינה בהכרח מפחיתה מערכו של המקור, אלא היפוכו של דבר- לעיתים היא אף משבחת ומצביעה על סגולותיו האמנותיות המיוחדות של המקור. משום כך, הוא סובר, נכללת בגדר זה גם העמדתה של יצירה אמנותית בקונטקסט חדש, המאיר אותה באופן מפתיע ובלתי צפוי וחושף בה רבדים סמויים”.
בית-המשפט העליון קיבל עמדה זו, ופסק כי:
“הרציונאל להגנה על בקורת (משמע: הערכים החברתיים הגלומים בה), איננו רלוונטי רק לביקורת שלילית, המפחיתה מערכו של המקור, כי אם לכל סוג של בחינה, ניתוח והערכה. לפיכך, ולאור ההרחבה המתבקשת מחופש הביטוי והיצירה, מקובלת עלי פרשנותו של המבקש בהקשר הנדון”.
בית-המשפט, למעשה, התעלם מהמבחנים של השתייכות היצירה, או השימוש המפר לאחת מארבע רובריקות – לימוד עצמי, מחקר, ביקורת וסקירה-עיתונאית, ואלו לא נדונו כלל. כמו כן לא נדונו המטרות, האופי, מידת השימוש והשפעתה על אולפני וולט- דיסני – בית-המשפט פסק לטובת אולפני גבע. עם זאת נקבע, כי “הביקורת” של גבע אינה בגדר “שימוש הוגן”.